יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

לאכול, להתפלל, לאהוב?

לא קראתי את הספר, אבל ממה שאני זוכרת מהסרט:
ג׳וליה רוברטס נוסעת לבאלי, שם היא מקבלת נבואה שבחייה יהיו לה שתי אהבות גדולות, או שתי מערכות נישואים - אחת ארוכה ואחת קצרה. השאלה אותה שאלה לאחר קבלת הנבואה, השאלה שכולם היו שואלים, היא ״באיזו אני נמצאת עכשיו?!״
היא לא קיבלה תשובה, וחזרה לחייה הקודמים בניו יורק, לבעלה, לחיים שלהם, לחברים שלהם.
עכשיו, כולם יכולים להגיד שנבואות, מכשפות, ומעשי קסמים זה בולשיט, אבל תראו לי את הבנאדם שמשפט כזה לא מחלחל לו לראש ואתן לכם תריסר חלות, עליי.
לאט לאט, ג׳וליה מתחילה לראות בלילות סדק בתקרה, שמדיר שינה מעיניה (ספוילר: הסדק הוא מטאפורה).
ג׳וליה מבינה שמערכת היחסים שלה היא בלוף ושהיא אינה מאושרת.
היא ובעלה נפרדים ונכנסים לתהליך של גירושים, תוך כדי ג׳וליה נופלת לריבאונד עם בחור מקסים, צעיר, יפה, ולא בשבילה לכל הדעות.
כייף להם מאוד, שניהם לומדים הרבה האחד מהשנייה, עד שיום אחד (טאם טאם טאם!!!), חוזר הסדק בתקרה.

הנוף מהמרפסת בבית 

הסדק בתקרה, או הסדק בחיים, שמדיר שינה מעיניה של ג׳וליה רוברטס, גורם לה להבין שהבעיה האמיתית היא עמוקה יותר, ושהסדק אינו שבר, אלא פתח מילוט. פתח מילוט מהחיים שהתברגנה לתוכם, פתח מילוט מאהבה שהיא תוצר של אינרציה. פתח מילוט ממערכות יחסים שנועדו כדי להפיג את הבדידות בלבד. פתח מילוט מהחומר, אל הרוח.
באמצע החיים, היא החליטה שהיא יוצאת למסע. משכירה את הדירה, מאחסנת את כל חפציה עלי אדמות, ונוסעת לאיטליה. שם היא תאכל הכל, ותלמד מחדש מהי תשוקה, שהרי, כל מי שמבין עניין, יודע שתשוקה מתחילה דרך העיניים והאוזניים, ממשיכה דרך האף, אם עושים אותה נכון היא מתגלגלת אל הידיים והאצבעות, ומוצאת את דרכה לפה. תשוקה מתגלגלת על  הלשון ומתפזרת על כל בלוטות הטעם שלנו, ומביאה אותנו לסיפוק בשיכרון חושים.
איטליה. אוכל. תשוקה. ידיים.

רוני ואני, הים

מאיטליה, ג׳וליה ממשיכה להודו. שם היא מתכננת ללכת לאשראם של הגורו שלה, להתחבר לרוח, להתחבר לעצמה, להסיר את העולם הגשמי מהמקום הכל כך מרכזי שהוא תופס בחיים שלה, ולתת לעצמה מקום להתמסר לחלוטין לנפש.
כמו כל אדם מערבי שמגיע להודו, גם ג׳וליה חוטפת שם את הכאפה של החיים שלה לפני שכל הדברים האלה מצליחים לקרות.
את השנה, ג׳וליה החליטה לסיים בבאלי. שם היא תחזור לגורו שלה, ותלמד אותו אנגלית.
מהמסע תחזור ג׳וליה אל ניו יורק המתועשת והאימתנית, אדם שלם יותר, אדם בריא יותר, אדם עגול יותר, אדם נטול סדק.


 כשאני סיפרתי לחברים שלי שאני נוסעת לטיול הזה, חלקם אמרו לי ״ממש לאכול, להתפלל, לאהוב, את עושה לך״.
אז לא בדיוק אבל בערך, בים, בם, בום.
ההחלטה שלי לצאת לטיול, הייתה כי לפני בערך שנה, קיבלתי הודעה שבת זוגתו של אחי, שחי כבר שנים באוסטרליה, בהריון. זו הייתה הודעה משמחת, לה חיכינו כבר זמן מה. היא בהריון עם בנם הבכור, וכולם התרגשו מאוד מאוד.
החלטתי שהגיע הזמן, בלי תירוצים, לשים פעמיי ולנסוע לבקר את אחי באוסטרליה בפעם הראשונה.
אבל אוסטרליה זה בלגן. זה טיסה ארוכה של ימים, ועד שמגיעים, כבר צריך להישאר, לנצל את הזמן.
המזל שלי, הוא שהסדק שלי בתקרה התחיל גם לפני בערך שנה וחצי. תנו לי לספר לכם, אחיי לסדק, גם אם זה לא נראה ככה בהתחלה, סדק זו אחלה סיבה לצאת לטייל.

סלייס, הפיצה הכי טובה באוסטרליה

 באותו הזמן, לא הייתה לי נבואה בכיס, אבל הרגשתי שהייתה לי פגישה עם אלוהים (לא בקטע דתי, בקטע של מטאפורה). הפגישה עם אלוהים חיזקה אותי ועירערה אותי בו״ז, והתלבטתי רבות מה לעשות בנידון.
כשהגיעה ההודעה על ההריון, כבר ידעתי שאחרי שנתיים בתפקיד אעזוב את פרונטו, הזמן כבר הגיע, וידעתי שזה הרגע לשינוי.
החלטתי לצאת לטיול, אותו אתחיל ביפן - שם אוכל עד בלי די, ואראה  איך חיים אנשים על הירח, משם אסע לאוסטרליה, שם אבקר את חברי הנמצאים בערים הגדולות סידני ומלבורן, ולבסוף, אגיע למעוז חפצי, ביירון ביי, שם חי אחי היקר, עם בת זוגתו האהובה, והתינוק שלהם בן כמה החודשים.
בביירון אהיה רוב הזמן, את שנת 2016, אסיים באוסטרליה ביעד לא ידוע.
מאוסטרליה, אטוס לתאילנד, כדי להתרפק מעט על החיים, לאכול עוד קצת דברים טובים, וכדי להתכונן לחזרה הלא פשוטה שלי אל  ארץ הקודש, אליה אני מתכננת לחזור בסוף ינואר.


סלייס על הים. 

 טרם יציאתי למסע הזה, ליוו אותי המון חששות. ״ממש טיול אחרי צבא״, אנשים אמרו לי. אותי זה מאוד הצחיק, כי זה נראה לי על פניו, פשוט כמו האופן בו אני חיה את חיי.
נוסעת לשם, חוזרת משם, פה כמה חודשים, שם שנה.
לא יודעת, החלק הזה נראה לי הגיוני.
אבל זו כן הפעם הראשונה, שנסעתי ממש רק לטייל. לא נסעתי ללמוד, או לעבוד, או לסטאז׳, או משהו כזה. נסעתי ממש, נטו לראות עולם. נסעתי לשנות פרספקטיבה. נסעתי כדי טיפה להתרחק מהחיים בתל אביב, ולקבל אולי אות, סימן, על האופן בו עליי להמשיך.
נשמע מפגר? תכלס קצת, כן. אבל זה מה שהוביל אותי.
כמו שכתבתי, היה לי מאוד קשה, לפני שיצאתי למסע. חששתי מאוד. השנה האחרונה הייתה לא פשוטה, כמעט בכל מישור אפשרי. החלטתי, שזו שנה, עליה אסתכל יום אחד ואגיד - זו השנה שעיצבה את מי שאני היום.
הבטן שלי התהפכה.
נסעתי לשדה התעופה בשבת בערב, סוף ספטמבר, עליתי על המטוס, והתחלתי לבכות.


שקיעה בביירון

כן, כן, אני על המטוס של קוריאן אייר בדרך ליפן, ואני בוכה. מלחץ, מהתרגשות, מ.. לא יודעת מה. זה קשה להסביר, אבל הרגשתי מצד אחד את הדגדוג באצבעות, את הקול שקורא לנדוד לנדוד, ומצד שני, הרגשתי שאני עושה טעות איומה. פשוט הרגשתי שמשהו לא טוב יקרה.
לא יודעת אם ממש הרגשתי שמשהו לא טוב יקרה, כמו שמאוד פחדתי שכך יהיה.
אבל שעתיים או ככה אל תוך הטיסה, התחלתי להירגע ולהפנים שאני בדרך ליפן. ביפן, הגשמתי כמה חלומות. כל כך חלמתי על יפן. חלמתי על טוקיו. אני לא אכנס לזה יותר מידי, כי באמת שעל יפן תוכלו לקרוא בשני הפוסטים שכתבתי עליה. מה שחשוב לי להגיד, הוא שמרגע שיצאתי למסע, לאט לאט התחלתי לקבל אותו. התחלתי לקבל את העובדה שהוא יכול לטלטל אותי. שהוא יכול לשנות אותי.
נאצלתי לקבל את העובדה, שיש אי וודאות מסוימת... שיש צורך אמיתי בזרימה. שיש ניתוק מהארץ, גם אם לא מוחלט. שזה בסדר.

כלי חימר שהכנתי עם מליסה


אני אדלג פה על התיאורים גם של סידני ומלבורן, ואקפוץ ישר לביירון ביי.

אחרי בערך חודש וחצי פה, פתאום שמעתי כל מיני חברים שלי שואלים אותי -

אפשר לדעת מה זה הביירון ביי הזה, ומה לעזאזל את עושה שם?

האגדה מספרת, שנשים היו מגיעות לביירון ביי כדי להירפא. עד עכשיו לא הבנתי אם זה כי יש תכונות לאזור עצמו, או שפשוט היו כאן הילרים. אבל נשים שניסו להיות יותר פוריות, או למצוא אהבה, או במובן האמורפי ״להירפא״, מאז ומעולם נמשכו לביירון.
זו כמובן, לא הסיבה שאני הגעתי אליה, כי אני כאמור הגעתי בשביל משפחה. אבל קרה כאן משהו מאוד מעניין, שבעיני קשור לא מעט לעובדה הזו לגביי ביירון.


אחי, לילו ואני

רוב האנשים שיצא לי לדבר איתם, אלה שטיילו באוסטרליה, הגיעו גם הגיעו לביירון. כל ישראלי שעובר פה מעביר את השמועה מפה לאוזן, והמקום היפהפה והמיוחד הזה עושה לעצמו יחסי ציבור לא רעים בכלל. אבל רוב הישראלים, המטיילים שעוברים פה, נשארים שבוע שבועיים. אני כאן כבר חודשיים. זה הרבה מאוד זמן. בהתחלה היה לי קושי עם האזור. הבית של אחי נמצא במקום שכוח אל, אחד המקומות הכי יפים שראיתי בעולם, אבל באמצע שום מקום. הולכים לישון פה ב-22:00 בלילה, וגם אם לא הולכים לישון, אין ממש מה לעשות. אין פה רעשים מכניים, יש פה רוח שמרשרשת בעצים, ציפורים שמשמיעות קולות החדשים לי לחלוטין, פרות, קואלות, צרצרים, ומידי פעם עובר פה איזה אוטובוס ילדים.


מהר מאוד פגשתי קבוצה של ישראלים חמודים שגרים פה והבית שלהם הפך להיות לי לבית שני. חוץ מזה, ביירון היא עניין של זרימה. הרבה יוגה, הרבה ים, הרבה חדוות יצירה. הרבה חוואים ואיכרים, הכל פה אורגני, כולם מייצרים משהו. כולם נותנים משהו. יש בזה משהו מקסים, שבהתחלה הייתי כל כך צינית וסגורה אליו.
כישראלית, יש משהו כל כך תמוה באנשים שפשוט טוב להם. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל אני בטוחה שאתם מבינים. הרגשתי את זה בפעם הראשונה בסידני, ברכבת, כשמישהו ניגש אליי והציע לי עזרה.
התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה להירתע ולהקשיח פנים, והמחשבה שרצה לי בראש הייתה ״לא, נראה לך?! ואז תאנוס אותי בטח!!״
אבל פה זה לא ככה. הם פשוט אנשים טובים. וזה קשור לעובדה שהחיים שלהם כאן לא רעים בכלל. אף אחד לא מנסה לרמות אותם, לא ממש מנסים להקשות עליהם להתקיים, הכל פה די סבבה, כמו כן, יש ים, בו יש אחלה גלים אז אפשר גם אפשר לגלוש. מה הבעיות מייט?

 עיקמתי פרצוף לכל מה שקורה פה. ידעתי שזה לא ממש בשבילי, ואני לא ממש בשביל זה. אחרי שבוע, הורדתי את כל האיפור מהפנים, עכשיו יש לי מלא נמשים.
מהיום הראשון, הבנתי שאין לי לאן לנעול עקבים. פה הכל רק כפכפים או נעלי ריצה.
אפילו הורדתי מידי פעם את השעון, אז פס השיזוף הלבן על הזרוע שלי כמעט נעלם.
אני הכי שזופה שהייתי אי פעם, וזה מקור לגאווה בשבילי.
אבל בעיקר, מה ששמתי לב, זה שהשהות בביירון, עימתה אותי עם כל מיני שאלות פתוחות בחיים שלי.
מפלים, כן, כן, מפלים

 שאלות על מערכות יחסים, על אהבה, על בני זוג, על היכולת לקבל ולתת. שאלות על ילדים, על הריון ועל לידה, על המוכנות שלי להתנסות בדברים האלו, על החדווה שבהם, על הפחד הענק שלי מכל זה.
הגעתי לכאן עם כל הפיח של העיר. כל הערים של חיי הבוגרים. הגעתי לכאן עם כל המחסומים מורמים. עם כל החומות שבניתי לי כל השנים. כל החומות שבאו מפגיעות, ומהחשש להיות פגיעה, כדי חס וחלילה לא להיפגע.
אני צינית. אני צוחקת על דברים. פתאום, בעניינים מסוימים, מצאתי את עצמי שמה את הציניות בצד. אני בוכה יותר.
פעם הייתי אומרת בגאווה ש״אני לא בחורה שבוכה״. כי לבכות, כידוע לכולם, זה לחלשים. כל כך הרבה שנים של עבודה במטבח, יגרמו לכל אדם לגדל עור פיל, או ללכת לו לדרכו. אגב, את זה יעשו גם כמה שנות דייטינג בתל אביב.
אם אני לא לוקחת ללב, סימן שאני לא יכולה להיפגע, סימן שאני לא חלשה.

גם עבדתי, תפריט קינוחים חדש ל״אוסושי״

אבל נפתח אצלי איזה סכר. סכר הרגישות, אותה אטמתי כל כך הרבה זמן, כי פשוט לא היה לה מקום. מי את, רגישות, שתתפסי פה מקום שיכולות לתפוס השאפתנות, הנמרצות, ההתמרפקות, האסרטיביות, וכל שאר התכונות שיביאו אותי ליעד הרבה יותר מהר?
מי את, רגישות, שתתפסי כאן מקום וזמן מיותרים. מה, זה מעליב אותך? רוצה אולי לבכות?
כן... אולי, רוצה לבכות. ואולי, זה לא כזה נורא.


תפריט קינוחים חדש ל״אוסושי״
 האחיין שלי והכלבה של אחי. שני יצורים קטנים, שני יצורים כל כך שונים מבני האדם שהתרגלתי כל כך להקיף את עצמי בם. לא ידעתי בכלל להתנהל מול שני היצורים האלה. וזה הטריד אותי. מאוווד הטריד אותי. עם הזמן הרגשתי את הלב שלי נפתח. פתאום השמעתי את הקולות האלה, שכשהמבוגרים האחרים משמיעים, אני חושבת שהם התחרפנו.
בפעם הראשונה מאז התיכון, אני חושבת לאמץ כלב. בפעם הראשונה, אני מרגישה שאולי, אולי, אני יכולה לפתוח את הלב שלי מספיק כדי לתת מקום ליצור כזה קטן וחמוד ומקסים ואוהב, שמגיע עם הידיעה, שיום אחד ישבר לי הלב.

מגדלור. העוגן של העיירה, ושלי.

הרגשתי את הלב שלי נפתח בחודשיים האחרונים. מבחינתי, להודות בכזה דבר, זה הכי אישי שיש. זה לא מסוג הדברים שתמיד נוח לי לדבר עליהם, עניינים שבלב. והנה, הנה אני מודה. משהו בי נמס. משהו בי התרחב. משהו בי פועם.
אבל לצערי, התחושה הנפלאה הזו שאני מסוגלת לתת מעצמי, שאני מסוגלת לפתוח את הלב שלי, מגיעה עם תחושה מאוד קשה של שיברון לב. אני מניחה שככה זה. אולי אין אחד בלי השני. אולי אני צריכה כבר לקבל את זה, שזה חלק מהעניין.


שביל הבמבוק, טירת הקריסטל

 אני לא מתמודדת טוב עם לב שבור, אף פעם לא התמודדתי טוב. העדפתי לברוח מזה. להתמקד בדברים אחרים. אבל כעת, אני כאן. אני עדיין בביירון. אני ״באמצע שום מקום״, ואין לי אלא פשוט להתמודד. זה מה שעושים. אומרים שצומחים מזה.


אני יודעת שאת שנת 2016, אסיים בסוף בביירון ביי. ואז אלך מכאן ואת שנת 2017 אתחיל בתאילנד.
אני יודעת ששנת 2016 מסתיימת אצלי ברגשות מאוד מעורבים.
הסדק שלי ליווה אותי חלק גדול מהשנה הזו, וחלק ממני מפחד שהוא יחזור איתי לישראל. הרבה דברים קרו השנה. חלקם מאוד טובים, חלקם פחות, חלקם פשוט.. עוד לא ברורים.
יש לי עוד כל כך הרבה שאלות שאין עליהן תשובות. בעצם, אני בכלל לא יודעת על מה יש לי תשובות.
בכל מישור בחיים שלי, כרגע אני שואלת שאלות. אני חושבת שההבדל בין השאלות ששאלתי לפני חודשיים, לבין השאלות שאני שואלת היום, הוא שהיום אני גם רוצה לתת תשובות.


בשנת 2017 אחגוג יום הולדת שלושים.
יש עוד זמן, זה עוד רחוק. אבל מפה לשם, כולם מסכמים להם שנה, אני מסכמת פרק מסוים במסע שלי, ואני פשוט לא יכולה להתעלם מזה.
ומה קרה בשלושים שנים? ומה השתנה לו בשנה האחרונה?
כאילו הכל השתנה, אבל הכל נשאר בדיוק אותו הדבר. לפני כמה ימים, ליד ההרים, יצאנו כמה חברים לטייל. עשרה צעדים לתחילת הטיול, הגענו לראש גבעה מרופדת דשא. אז התגלגלנו בה.
כן, כמו כשהיינו ילדים. וזה היה כל כך כייף.... לא הפסקנו לצחוק. כשכבר לא יכולנו יותר, נשארנו שכובים על הדשא. שתקנו. הקשבנו לשקט של הטבע, והבטנו בעננים הזזים בשמיים.
ככה. כמו ילדים.

 אז מה השתנה בשלושים שנים?
מה התעצב? מה נבנה? מה השתנה בשלושה חודשים? מה שלום הסדק, הלב השבור, והשאלות הגדולות שלי על החיים. אולי בתאילנד אמצא אהבה. אולי לא.
אולי לא אחשוב על כל זה יותר מידי, אבל סביר להניח שלא.
אולי אגלה שם את הרוח, אולי אמצא נביא שינבא לי את העתיד.
אולי אקשיב לו, ואולי לא.
אולי שבוע לאחר חזרתי לישראל, הכל יחזור לקדמותו.

עץ המשאלות, טירת הקריסטל

אולי יוצבו מחדש כל החומות, אולי ירדו שוב אל הקרקע כל המחסומים.
אולי הלב יסגר, אולי סכר הרגש והדמעות יתמלא מחדש.
אולי החיוך יתחלף בעצבים.
אולי השאלות יתחלפו בהערות ציניות.
אולי הרצון לקבל אנשים חדשים ולהכיר דברים חדשים יתחלף בפחד מהאינטרס של מי שעומד מולי.
אולי תעלה לראש שמחתי חדוות היצירה, חדוות העשייה.
אולי יישמר הריקוד בחיי, ביום יום, ובתנועות גופי של יום הקטנות.
אולי הלב ימשיך לפעום, וינסה ללמד אותי איך לא לפחד. איך לקבל, איך להמשיך לאהוב גם כשנפגעים.
אולי אמשיך לחבק כמו שמחבקים כאן.
עם כל הגוף. עם כל החום, עם החזה ועם האגן. לא חיבוק שנמשך חצי שנייה, אלא אחד כזה שאומר ״איזה כייף לראות אותך, תן להרגיש את חום גופך״.
אולי לא אחשוש כל כך לקראת המסע הבא, כי מה כבר יכול לקרות? בטח לא משהו שלא היה אמור לקרות כך או אחרת.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.


יום שלישי, 22 בנובמבר 2016

טארט רובארב ובקשה אישית

אני רוצה לפתוח בבקשה אישית.

אני בטוחה שרובכם ראיתם שבשבועות האחרונים אני מנהלת מסע לגיוס כסף לספר האפייה הראשון שלי.
כמו כן, כתבתי על כך רבות בפוסט הקודם. כבר כתבתי בבלוג הזה לפני חודשים רבים שאחד החלומות שלי הוא לכתוב ספר אפייה, ובפוסט הקודם , כתבתי קצת על הפרויקט, ועל למה בעיני חשוב לתמוך בספר האפייה שלי.
למי שמצטרף עכשיו, אני אספר שבמהלך חודש נובמבר אני מנסה לגייס את הסכום העצום - 200,000 ש״ח. זה המון. ועם כל ההשגות שיש לי או אין לי, ככה, פחות או יותר, עולה להפיק בארץ ספר בישול. כל הכסף שאגייס, הולך במלואו להפקת הספר הזה, ואין כאן בכלל רווח אישי. ההפך, אפילו, אם אני כנה לחלוטין אתכם ועם עצמי.
עוד דבר חשוב לגביי אופן הגיוס הזה - במידה ולא אצליח לגייס 100% מהסכום עד ה-1/12 בשעה 23:00, כל הכסף יחזור אל התומכים ואני אשוב אל נקודת ההתחלה.
אחרי שכתבתי את כל זה, אני מגיעה לבקשה שלי:
בבקשה, תספרו לחברים ולמשפחה, לקולגות על הפרויקט, ותבקשו מהם לתמוך גם.
בפייסבוק התחלתי תחרות - מי שמביא כמה שיותר תומכים, יקבל כרטיס בחינם לאחת הסדנאות הקרובות שלי בחודשים ינואר-פברואר.
פשוט תשלחו לי הודעה, או תגובה כאן, ותגידו לי כמה תומכים הבאתם, ומי הם, ואני אדאג לעדכן מי מוביל בתחרות. כרגע מוביל יובל רוזין עם 4 תומכים בחסותו.


תודה.

וכעת, טארט רובארב!

למי שאינו מכיר, רובארב, הוא ירק שדומה במראה לסלרי, אבל בגוון יותר אדום.
רובארב טרי הוא רעיל, במיוחד העלים שלו, אותם אי אפשר לאכול.
כדי לאכול רובארב, יש לבשל אותו או לאפות אותו.
במדינות רבות בעולם, אפשר למצוא רובארב רוב השנה. בישראל, הוא נמכר לתקופה יחסית קצרה, ממש עכשיו בחורף. אפשר למצוא אותו בשווקי איכרים ובחלק מהסופרים.

אז כעת, ניגש הישר לעבודה!

מה נצטרך?

לבצק:
250 גר׳ קמח עוגות ועוגיות
1/2 כפית מלח
1 כפית סוכר
125 חמאה קרה בקוביות
1 כפית חומץ
3 כפות מים קרים

לקרם אגוזי לוז:
110 גר׳ אגוזי לוז טחונים
110 גר׳ סוכר לבן
110 גר׳ חמאה רכה
1 ביצה
1/2 כפית תמצית וניל
קורט מלח
10 גר׳ קורנפלור

חצי ק״ג גבעולי רובארב טרי

מה עושים?

בצק:
במיקסר עם וו גיטרה, מעבדים את הקמח, המלח והסוכר. מוסיפים את החמאה, ומעבדים על מהירות איטית-בינונית עד שהחמאה בגודל של עדשים.
מערבבים את החומץ עם המים הקרים, ומוסיפים לקערת המיקסר בכל פעם כף.
חשוב, שהבצק לא יהיה רטוב מידי.
ברגע שאפשר לחפון את התערובת, והיא הופכת לבצק במגע - היא מוכנה.
מעבירים את הבצק למשטח עבודה, מכדררים ומשטחים לפיתה. עוטפים בניילון נצמד ומקררים במקרר כשעה.
לאחר כשעה, מרדדים את הבצק בין שני ניירות אפייה, לעובי של כחצי ס״מ, ומעבירים לתבנית טארט או פאי. חותכים את הקצוות המיותרים, ושומרים את התחתית במקפיא עד לאפייה.

 קרם אגוזי לוז:
בזמן שהבצק מתקרר במקרר, מכינים את קרם אגוזי הלוז.
אפשר להכין את הקרם הזה מאיזה אגוז שרוצים: שקדים, פיסטוק, אגוזי מלך, קשיו, בוטנים - מה שאוהבים. אני החלטתי ללכת על אגוז לוז, אותו אני מאוד אוהבת, והטעם שלו התחבר לי מצוין עם החמיצות הטבעית של הרובאב, לו אני לא מוסיפה הרבה טעם במתכון זה.
במיקסר עם וו גיטרה, מעבדים את האגוזים הטחונים, הסוכר והחמאה הרכה. מעבדים עד לקבלת קרם רך ובהיר יחסית.
שוברים את הביצה לכוס או לכלי קטן, ומוסיפים אליה את הוניל.
מוסיפים את הביצה והוניל לקערת המיקסר ומערבבים עד שהביצה נטמעת לחלוטין בקרם.
מוסיפים את המלח והקורנפלור ומעבדים לקבל קרם אחיד.
אם משתמשים בקרם בשעתיים הקרובות - לא חייבים לקרר אותו.
במידה ואתם מכינים את הקרם מראש, הוא נשמר שבוע במקרר ועד חודשיים במקפיא.
עליי נאמר פעמים רבות שאני יקית.
אני ממש לא מכחישה.
למה יקית?
כי אני חותכת את הרובארב לחתיכות מאוד מאוד מדויקות. נו, זו אני. אם בא לכם לעשות את זה אחרת, אני בטוחה שהטעם לא יפגע =)
אז איך מנקים רובארב?
קודם כל, במידה והרובארב שלכם הגיע עם עלים, תחתכו אותם ותזרקו מיד. הם רעילים מאוד.
שנית, אני חותכת את הקצוות של הרובארב, הם גם פחות יפים וגם יש להם מרקם עצי שכזה, וזה לא מאוד טעים.
כעת, כשנשארנו עם הגבעולים האדומים והיפים, אני חותכת אותם לחתיכות של 2-3 ס״מ, ומשתדלת שהן יהיו שוות באורך, פשוט כי זה יפה יותר בעיני על הטארט.

כשהכל מוכן, אני מחממת תנור ל-180 מעלות צלסיוס, ומתחילה להרכיב את הטארט:
מוציאים את תחתית הטארט מהמקפיא, ומורחים עליה את קרם אגוזי הלוז שהכנו.
אם שמרתם את קרם אגוזי הלוז במקרר, תוציאו אותו לפני כן ותפתחו אותו במיקסר עם וו גיטרה. יהיה קל יותר לעבוד איתו כך מאשר ישר מהמקרר.
משטחים את הקרם באופן אחיד בתחתית קלתית הטארט.
 כעת, מסדרים את הרובראב שחתכנו, מעל שכבת קרם אגוזי הלוז.
אני בחרתי לסדר את החתיכות הכי יפות במעגל חיצוני, ולאחר מכן לחתוך את השאריות לחצי ולסדר במעגל פנימי. אפשר לסדר בכל דרך אחרת שתרצו.

 מעל הרובארב, פיזרתי מעט סוכר חום ואבקת וניל, והכנסתי לתנור לאפייה של 25-35 דקות.

הטארט מוכן כשקרם השקדים תפוח ושחום מאוד, והבצק הפריך מקבל גוון חום זהבהב.
הטארט הזה יילך נפלא עם כוס חלב, עם כוס קפה או תה, או אפילו עם כדור גלידה ליד. הוא חורפי, הוא חמצמץ ומתוק, והוא נעים.
אני ממליצה לכם בחום, לכו וקנו רובארב.

בתאבון!!!

יום רביעי, 16 בנובמבר 2016

יש רגעים שבהם חשוב לחזור לבייסיק

ספרים. למה ספרים?

כשהייתי ילדה, וגם לאורך כל גיל ההתבגרות, אחד התחביבים האהובים עליי, היה ללכת לחנות הדיסקים. הייתי הולכת לשם המון. מסתכלת מה חדש, הולכת קצת לישנים, קצת לקלאסיקות, שומעת כמה דברים, מתלבטת, ובד״כ יוצאת משם עם 4-5 דיסקים חדשים.
רעננה הייתה אז בשיא פריחתה והיו בעיר 2 חנויות דיסקים שוקקות, אחת בשם ״תמוז״, במרכז אלרם, והשנייה בת לרשת ״צליל״ במרכז גירון. 
כשבגרתי וגרתי לתקופה בירושלים, התו השמיני הפך לבית שני, וכל זאת בימים בהם כבר יש בעולם ממשקים להורדת מוסיקה, mp3 זה שם דבר, אפילו אייפודים כבר יש. אנשים כבר דיברו על זה שעוד מעט לא יהיו יותר דיסקים. אני, המשכתי לקנות דיסקים, להאזין לדיסקים, אפילו הסתובבתי עם דיסקמן! 
הזמן חלף, וחנויות הדיסקים האלה של ילדותי כבר נסגרו. אף אחד לא קונה יותר דיסקים, אפילו לא אני. כל הכבוד שון פארקר, הובלת אותנו אל העתיד. תקליטים, כן קונים היום. אבל לעניין הזה אחזור מאוחר יותר. תזכרו - תקליטים.
חשוב להדגיש שאני עדיין חיה בעולם לא פחות מוזיקלי, פשוט החלטתי להתקדם עם העולם ולמען האמת, זה לקח זמן אבל זה קרה. אם להיות כנה לחלוטין, עדיין יש לי את כל הדיסקים שלי. מדובר באוסף של כ-400-500 אלבומים. רק אומרת.
אבל למה אני מספרת את הסיפור הנוסטלגי והיפה הזה?
כי במשך שנים ארוכות, אני שומעת את אותם הדיבורים גם סביב עולם הספרים.
בגלל שכאמור, נגמלתי מהעניין הזה של לשהות בחנויות דיסקים, מצאתי בית אחר. כשגרתי בניו יורק, מצאתי חנויות שהצליחו להכיל את הצורך הזה שלי. חנויות שמוקדשות כולן אך ורק לספרי בישול ואפייה, או אפילו אגף בתוך חנות ספרים, אבל קומה שלמה, שהיא אגף שמוקדש לבישול, אפייה וכימיה של העניין. אני קוראת גם ספרים שלא עוסקים באוכל. אבל לספרים הללו, אני אובססיבית באמת.
יום אחד עברתי ליד חנות ״בארנס׳נ נובל״ בניו יורק עם אחי והוא אמר ״זה כל כך עצוב״. מבולבלת, שאלתי אותו מה עצוב. ״זה רק עניין של זמן״, הוא ענה לי. ״החנויות האלה, זה עוד מעט ייגמר״.
למי שכמוני, גדל בשנות ה-90, או סתם יש לו חיבה ללהיטים הוליוודיים עם טום הנקס ומג ראיין, אולי גם יש פינה חמימה בלב לסרט ״יש לך הודעה״, שבתקופה שבה הסמארטפונים והפייסבוק עוד לא היו בחיינו, מגולל עלילה על זוג חברים לעט (או למקלדת), שמתכתבים מבלי שהם מכירים האחד את השנייה, ובעצם האחת מנהלת חנות ספרים קטנה וותיקה במנהטן, והשני בעל טייקון ספרים שהולך לגרום לה לפשוט את הרגל. 
בעוד שהסיפור הזה מקסים, הוא מאוד מאוד עצוב. הוא מאוד מאוד עצוב גם, כי זה עוד לא הסוף.
גם חנויות הספרים הגדולות, נסגרות וככל הנראה ימשיכו להיסגר. כי את הספרים שאנשים קונים, הם יכולים למצוא און ליין, ולאו דווקא כדי להזמין אותם בכריכה קשה הביתה.
בעידן שבו קינדל ואייפד משמשים כמכשירי קריאה, כמעט ולא צריך באמת להדפיס ספרים.

האמנם?

תראו. אמרתי שאני אמשיך לקנות דיסקים, הפסקתי. נפלתי, אני מודה. אבל אני מצהירה בריש גלי, שאני לא מפסיקה לקנות ולקרוא ספרים. אין לי קינדל. אני ממש לא קוראת ספרים באייפד. אני מטיילת המון, וזה מעולם לא נראה לי כזה מסובך לקחת ספר בתיק. אני עושה את זה כל חיי הבוגרים. אתם יודעים מה, אני גם בטוחה שאני ממש לא היחידה. אבל ממש.
אמרתי שאחזור לעניין הזה של תקליטים. אנשים קונים תקליטים. אחת ההוכחות לכך, היא שחנויות תקליטים מוסיפות ונפתחות. אומנים מוציאים תקליטי ויניל, ואלו נמכרים חדשים בקצב עולה. 
אני חשבתי שזה קטע היפסטרי. כאילו, זה אירוני, כאילו. כאילו, אני רוצה להיות שונה, אבל דומה, אז אני מקשיב לתקליטים.
לפני כן, חשבתי שזה בגלל הסאונד היחודי.
אבל טעיתי. פעמיים. הבנתי את זה רק לפני כמה שבועות. הלכתי בסידני, ברחוב בו כל חנות שנייה הייתה חנות יד שנייה, או חנות וינטג׳. על פניו - היפסטרי. אכן. אבל אז הבנתי שמדובר במשהו עמוק הרבה יותר.
דווקא בעידן שבו הכל קורה בסמארטפון, שמוסיקה היא אפליקציה שפותחת לנו את כל העולם, שכל הספרים וכל המידע, אפילו כבר לא בהקשת כפתור, אפשר לפנות לכל אדם ברחבי הכדור, דווקא בעידן הזה - אנשים כמהים, אנשים צמאים, למשהו אמיתי. אלו התקליטים.

תקליטים, משמשים אנקדוטה, לכך שאנחנו עדיין חיים. שאנחנו לא רובוט. מכירים את זה, שלפעמים איזה אתר באינטרנט שואל אתכם ״אתה רובוט?״ אז כזה. לפעמים, נראה לי שאפילו אנחנו לא בטוחים.
כשהייתי ילדה, הייתי רואה המון MTV. הייתי מחכה שעות אם צריך, שהשיר שאהבתי באותה התקופה יתנגן. וכשהוא התנגן, כמה שהתרגשתי. זו תחושה שלילדים היום אין.
אין היום לבני נוער את הקטע הזה, של להתרגש כשמשמיעים את השיר שלהם בטלוויזיה או ברדיו. גם אין להם צורך, לא בטלוויזיה ולא ברדיו. יש להם יוטיוב. איימיוזיק. ספוטיפיי. פנדורה.
אין להם מושג מה הקשר בין קסטה של מוסיקה לבין עיפרון. אין להם מושג איך להשתמש בווקמן. אין להם מושג איך זה לשים סלוטייפ על הקסטה ולחכות ברדיו שהשדרן יפסיק לדבר כדי להקליט לעצמך ״מיקס טייפ״.
אבל לחלקם, כמו לרובנו, עדיין יש את החוויה של ללכת לחנות ספרים או לחנות ציוד משרדי. להסניף את הריח של הדפים החדשים, לדפדף בספרים או במחברות, לקנות ספר, ולהתרגש, מהרגע היפה הזה, בו יתחילו לעלעל בו.
ספרים הם דבר אמיתי. הם דבר מוחשי. הם פיסת תרבות שאי אפשר לקחת מאיתנו. הם הולכים אחורה הרבה לפני הדיסקים, והרבה לפני התקליטים. אני מאמינה שהם גם תמיד יהיו שם.
אז אם אתם איתי עד כאן, וירדתם לסוף דעתי על ״למה ספרים״, אמשיך לנקודה הבאה:

למה הספר שלי?

תראו. יש משהו שמצריך מידה מסוימת של מגלומניות בסיפור הזה של לשווק את עצמך, ואחרי הרבה התחבטויות בעניין, אני מתחילה להבין שאין ברירה אלא להיכנע לזה.
אני כותבת ספר. האמת, שזה כל כך הגיוני לכתוב על הספר הזה פה, בבלוג הזה, החמוד והצנוע הזה שלי, שהתחלתי לכתוב אותו לפני שנה וחצי ״למגירה״, שהתגלתה כמגירה די פרוצה.
אז בזכות הבלוג הזה, והרבה בזכותכם, כן, כן. אתם, שקוראים את המילים האלה כרגע, אני כותבת ספר.
אני כותבת את ספר האפייה הראשון שלי. בו אני אשלב מתכונים פשוטים וברורים, שכולם יכולים להכין בבית, ומתכונים גם יותר מסובכים, שמאפיינים את המגמה שהעולם הולך אליה היום מבחינת קונדיטוריה ואפייה, ובעיקר, את הדברים בהם אני מאמינה.
למה כדאי לתמוך בספר שלי? למה כדאי לקנות אותו? למה בעצם לתת לספר שלי זכות קיום? מה הופך אותי למיוחדת?
אין מה לעשות. זה מה שכולם רוצים לדעת. איפה הספר הזה יחדש לנו? למה הוא שונה? למה להוסיף גם אותו למדף? 
אני אגיד את האובייס: הדברים שלי יש להגיד, הם שלי. אף אחד לא יכול לספר את הסיפור שלי חוץ ממני. אף אחד לא יכול ללמד את המתכונים שלי טוב ממני. זו האמת, ואני עומדת מאחוריה.
בנוסף, אני חושבת שקורה אצלי משהו די מעניין.
אני אמנם כותבת את הבלוג הזה, שהתחיל כיומן מסע, והפך להיות יומן מסע אינטר-גלקטי, בו אני מספרת לכולם על מסעותיי השונים והמרתקים ברחבי הגלקסיה. ובעוד שזה מקסים, לטעום את המאכלים המקומיים בכוכבים רחוקים, יש פה משהו מאוד חשוב ומאוד בסיסי שאסור לשכוח:
אני שף קונדיטורית.
זה המקצוע שלי.
למדתי את זה. סיימתי בהצטיינות, על הבמה ב״קארנגי הול״. קיבלתי את התעודה שלי מאיירון שף בובי פליי.
וזה עוד כלום. עבדתי במהלך הקריירה היחסית קצרה שלי אצל גדולי השפים, בארץ וגם בעולם.
למה אני מספרת פה את תקציר המגלומניה הזה? כי כנראה שאני יודעת על מה אני מדברת.
לי נגיד, לקח שנים להבין את זה. לקח לי שנים להבין, שאני יודעת על מה אני מדברת. שיש לי הרבה יותר ידע ממה שאני מבינה. שאני משתמשת בו כבר כמו שאני משתמשת בריאות שלי כדי לנשום. 
לאחרונה אני גם שמה לב שיש איזו ייראת ספק כבוד ספק פחד, בקרב האנשים הסובבים אותי. אנשים מפחדים לבשל, להאכיל אותי. שזה קצת מוזר, וקצת מבאס. אבל אני לוקחת את זה למקום חיובי ורואה בזה נטו מחמאה. (למרות שבחייאת, די כבר, תאכילו אותי, אני אשמח, לא צריך לפחד).
זה נכון שיש גם הרבה אנשי מקצוע טובים ומוכשרים בתחום שלי. חד משמעית. לא רק זה, גם יש פריחה יפהפיה בשנים האחרונות, בה עוד ועוד אנשים נחשפים לעולם המטבח והקונדיטוריה המקצועיים, ומנסים את מזלם ונכנסים אליו. נכון, לא כולם יישארו בו. וזה ממש בסדר. אבל אפילו להיכנס כדי לקבל כוויה קטנה, זה מספיק בשביל להצית אש גדולה.
אש גדולה, יש לי.
תמיד הייתה לי. לזה ישים לב כל אדם שיפתח איתי בשיחה על מה שאני עושה. הוא יפתח, ואני כבר אשתלט על השיחה וכעבור שעה קלה אגיד ״סליחה, אני מצטערת שנאמתי / חפרתי לך...״ לרוב, אנשים מביטים בי המומים, לא כועסים כלל, אבל נדהמים מהתשוקה הגדולה שיש לי למקצוע שלי.
זה לא רק למקצוע שלי. זה הרבה מעבר למקצוע. אוכל, זה עניין הרבה יותר גדול מעבודה. זה משהו שכולנו עושים, כמה פעמים ביום, כדי לחיות. גם כדי להנות. זה משהו שמשפיע על העולם שלנו, על האדמה, על המים ועל האוויר שאנחנו נושמים. בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא. אוכל, זה עניין כל כך הרבה יותר גדול, ממקצוע.
אני יודעת את כל זה. אני כותבת על כל זה. 
אני חושבת על הדברים האלו חלק גדול משעות העירנות שלי.
אז זו הדרך הקצרה, יחסית, שלי, לספר - מה מייחד אותי, ומה מייחד את הספר הראשון שלי.
תראו. אני גם יכולה לכתוב אילו מתכונים יהיו בספר, כדי למשוך את תשומת ליבכם ותגידו ״וואיי, ברור... חייב את המתכון לבייגל דלעת ערמונים עם מחית ערמונים ביתית. עכשיו אני אקנה את הספר!״
אבל אני לא מתכוונת לכתוב כאן רשימה.
אם אתם כאן, אם קראתם את כל זה, סימן שאתם יודעים מי אני. אולי אתם עוקבים אחרי, אולי לא. אבל אתם כנראה יודעים. אז אם אתם פה, ואתם מאמינים בי, אתם אוהבים ספרים, אוהבים דברים אמיתיים, גם כי אולי יש סיפור טוב, וגם כי אולי תלמדו משהו חדש, אני מבקשת מכם, בכל לשון של בקשה:
תמכו בפרויקט שלי. תמכו בפרויקט גיוס ההמונים להפקת הספר הראשון שלי.
כי הוא יצא רק בעזרתכם. רק במידה ונצליח לגייס את כל הסכום, אצליח להפיק השנה את ספר האפייה הראשון שלי. אז קחו 5 דקות. תקנו ספר. אולי, תקנו גם אחד לקרוב משפחה או לחבר שעוזב את המשרד. אם בא לכם בכלל לעזור, תביאו עוד 3 תומכים. זה הכל.
כל תמיכה, תקדם אותנו. 
כל הפרטים על הפרויקט ותמיכה בלינק: tinyurl.com/liorsproject

תודה רבה!

ליאור.

יום שני, 7 בנובמבר 2016

יבשת חדשה ושמה אוסטרליה: חלק שני - מלבורן

מעל לפני השטח יש כל הזמן תחרות בין סידני למלבורן.
תחרות ככל הנראה של שתי הערים הגדולות באוסטרליה. ״זה כמו תל-אביב וירושלים״, חברים אמרו לי. ״אבל את כבר תראי״. מחנה מלבורן שטען שהיא יותר מגניבה, מחנה סידני שטען שאין בכלל מה להשוות וסידני לוקחת.
רוב המחקר שערכתי על אוסטרליה לפני שהגעתי אליה, היה בנושאי אוכל והיכן מגישים אותו. הנחתי שמה שלא יהיה, יהיה בסדר. אז באמת לא הבנתי מהו ההבדל הזה שכולם מדברים עליו.





עד שהגעתי למלבורן.
ירדתי בתחנה המרכזית במלבורן, יצאתי החוצה אל הרחוב, והוא שר אליי. זמר רחוב עם גיטרה חשמלית ומגבר. מהצד השני של הרחוב, צלצול פעמות של החשמלית. הרבה אנשים הולכים ברחובות, שמתחילים להיראות דומים לברוקלין, ומשהו בווייב – מאוד אחר.

עליתי על חשמלית אל היעד, והבטתי סביב. כולם פה אחרים. הם לבושים אחרת, יותר אורבני. יש אומני רחוב בכל פינה. אפילו בתוך החשמלית, אין פינת רחוב שלא שומעים ממנה מוזיקה. אנשים יושבים בכל פינה, חי פה.
 



השעה הייתה 4 אחרי הצהריים כשהגעתי למלבורן, וקיבלתי הודעה מחברה ״הרגע הגעתי למסיבה, תצטרפי אליי מתי שבא לך, אני פה עד מחר בבוקר״. ביום שני...!

זה השלב להגיד שבמלבורן, לעומת בסידני, יש אחלה חיי לילה. תמיד יש מסיבה, תמיד יש לאן לצאת, תמיד בר פתוח. אז אחרי שהבהרנו את זה, אכתוב שיש דברים שהשתיקה יפה להם ואעבור לנושא הבא.




על טבעונות ומירוצי סוסים

מלבורן, אם נשווה לסידני, היא הרבה יותר עיר של אוכל. היא שופעת מסעדות, בתי קפה, מאפיות, מתפארים פה בקפה, בקלייה ובטחינה שלו וגם על כוס קפה טורחים כאילו מדובר באומנות מורכבת. צ׳יינה טאון במלבורן מאוד מאוד גדולה, ומכילה לא רק מסעדות סיניות אלא מגוון שכמותו לא ראיתי של גם מסעדות יפניות, תאילנדיות, קוריאניות, ויאטנמיות, מלזיות וכו׳. אחד הדברים הבולטים בכל תפריט אותו תפתחו, הוא שתמיד יהיו אופציות צמחוניות, טבעוניות וללא גלוטן.



ארוחות בוקר הן גם ביג דיל במלבורן ״זה מה שהם עושים הכי טוב״, אמרו לי. ובאמת, כמעט בכל מקום שמכבד את עצמו יש תפריט לא קטן של ארוחות בוקר די מגוונות, במקומות מסוימים גם נהוג להגיש ארוחות בוקר כל היום.
 




מהמקומות הבולטים שאכלתי בהם ואני ממליצה:
chez dre
menssior trueff
lune croissanterie
south melbourne
malina park market
acland street bakeries

chin chin




מה שמצחיק בתקופה בה אני הייתי בעיר, סוף אוקטובר-תחילת נובמבר, הוא שהיא תקופה חגיגית. בוקר אחד, בבית קפה די סטנדרטי, התיישבו לידי שני זוגות. הם היו לבושים בהידור. הגברים לבשו חליפות שחורות ועניבות, והנשים לבשו שמלות חגיגיות די מוגזמות, וסיכות פרחוניות וכובעים.




״הם קצת אובר-דרסט״ חשבתי לעצמי. אבל אחר כך, יצאתי לרחוב וראיתי עוד אנשים לבושים כך! אאאההה.... נזכרתי. סיפרו לי על זה. נכון, אנחנו ממש קרובים להאלואין, אבל פה יש גם עניין חזק של מרוצי סוסים. זו העונה של מירוצי הסוסים, זה משודר בכל ערוצי הספורט, יש מלא הימורים סביב זה, וזו מסורת להתלבש כמו בשנות ה-40 (או ב״מרי פופינס״, אם תרצו), וללכת למירוץ.
 


 לפעמים לאוסטרלים יש רגעים בהם הם בטוחים שהם בכלל אנגלים. לפעמים זה באמת מרגיש כאילו צריך להסביר להם שהם פשוט לא אנגלים. לכו, תיצרו לעצמכם תרבות משלכם!
אני מודה שהיה לי מעט קשה לעכל את עניין מירוצי הסוסים. אולי כי זו לא מסורת מאיפה שאני מגיעה, אבל בתור מישהי לא צמחונית, או טבעונית, אני אוהבת בעלי חיים. ויש משהו בללכת למירוץ, להמר על סוס מנצח או מפסיד, וממש לראות אותם רצים... שאני יותר מלא מתחברת אליו. עוד לעשות חגיגה סביב העניין, לא יודעת. זה לא כל כך מסתדר לי.
אבל היי, זו אני. ומצד שני, בימים הללו ברחובות מלבורן זו ממש חגיגה, סיבה למסיבה, ולא רק כי אפשר ללבוש שמלות מוגזמות סתם כך.




אחת השכונות הכי מגניבות במלבורן היא פיצרוי. פיצרוי היא סוג של ברוקלין. נכון, במבט ראשון אמרתי שמלבורן עצמה היא כמו ברוקלין. אבל זה לא לגמרי מדויק. מלבורן היא בעצם עיר די קטנה, שבנויה מחלק מרכזי CBD (central buisness discrict). כל מה שמסביב למרכז, נחשב ״פרברים״, למרות שאין ממש הפרדה, כך שבפועל הפרברים הם שכונות. המרכז הוא המקום בו תמצאו את כל החנויות, המותגים, המלונות, והפרברים מאופיינים ב.. טוב, יותר אופי. אז ברחוב הראשי של פיצרוי אפשר ללכת שעות כימים. הוא מלא בחנויות יד שנייה וחנויות וינטג׳ בכמויות שכמותן לא ראיתי מעולם. הכל נראה טוב, הכל יפה, הכל מגניב, ולא כזה זול. אבל ממש שווה להיכנס לחנויות הוינטג׳, הן מאוד שונות האחת מהשנייה ותמיד יש מציאות.

 


השכונה מלאה גם בתי קפה ומאפיות, מסעדות קטנות, ברים ומועדונים. בדומה לתל אביב, יש ברים במלבורן שנפתחים מוקדם ואפשר להתחיל לשתות בצהריים, שזה כייף גדול לאלכוהוליסטים כמוני.

יש בפיצרוי כמה נקודות עלייה לרגל, עליהן כולם יספרו, ויגידו ש״לשם אבל אתם חיייייבים ללכת!!״ אז אני לא הלכתי לכל מקום אליו שלחו אותי כי, אני מטיילת כבר חודש וחצי ולמען האמת אני חושבת להתחיל לאכול סלט פעמיים ביום כדי לאזן את השבועות האחרונים. אבל כן הלכתי למספיק.
 


כמעט כל בית קפה שתיכנסו אליו בפיצרוי, יהיה מגניב, תהיה בו אחלה ארוחת בוקר, אחלה קפה, ואולי גם מאפים מגניבים. אני לרוב בחרתי את המקומות בהם ישבתי לפי מבט בויטרינה ולא הרבה מעבר.


אוכל אוסטרלי הוא לא ממש משהו מיוחד. הוא כמו גרסה משעממת לאוכל מערבי טיפוסי. המבורגרים, הרבה האם אנד צ׳יז, עוגות בחושות ודנישים בסיסיים, לא הרבה ירקות.

כן מצאתי כמה דברים שמאפיינים את אוסטרליה, ואפשר בקלות להבין כמה הם נפוצים כשהאוזי שלידך יגיד לך ״מה, בחיים לא אכלת כזה?! ממממההה?!״ כן, בחיים לא אכלתי sticky date pudding לפני שהגעתי למלבורן. בחיים לא שמעתי על כזה דבר, וגם אילו הייתי שומעת, זה נשמע כל כך מגעיל שבחיים לא הייתי מנסה את זה.


אבל אחרי שתיחקרתי 3 אנשים שישבו איתי בשולחן אם ״זה באמת טעים? אבל באמת?!״ הזמנו את זה. פודינג תמרים דביק. נשמע מעולה, לא? כך גם אני חשבתי.
אז שנייה להסביר מה זה הדבר הזה, לפחות בגרסא שאני קיבלתי את זה, אני בטוחה שיש עוד ורסיות:

זה נראה כמו עוגה בחושה מאוד כהה, שנאפתה בתבנית שמזכירה בצורה תבנית של קנלה דה בורדו, אבל מעט יותר גדולה, המרקם של העוגה הוא מאוד נימוח ולח, ולפני ההגשה היה עליה מעיין קאנל שנראה כמו החלק הכי טעים במנה, כי הוא היה חלק וקרמי בצבע קרמל-ריבת חלב. קיבלנו לשולחן את הקינוח וישר נבהלתי ״איפה הקאנל שהיה מעל העוגה?!״ המלצר גיחך ואמר ״זה הרוטב, הוא נמס, חחח״ הרגשתי מגוחכת אבל זה אכן היה רגע משעשע.



אז טעמתי את זה, ראשונה, כי כולם תמיד מפחדים מהתגובה שלי מקינוחים שהם אוהבים. כולם מביטים בי בציפייה ומחכים לגזר הדין (זה תמיד מצחיק אותי, כאילו אם את עוסקת בקונדיטוריה או בישול אז בלוטות הטעם שלך מתפקדות אחרת או משהו). גזר הדין: זה באמת מאוד טעים השיט הזה. ובאמת – מה יכול להיות רע? זו עוגה לחה שמזכירה פודינג באמת במרקם, בטעם תמרים, שזה טעים, ולמרות שהצבע יוצר ציפייה עזה לשוקולד, הטעם המתקבל אינו מאכזב. רוטב הקרמל גם הוא עושה חסד עם העוגה, ומקבלים תוצאה לא מתוקה מידי, עם מליחות נכונה, ואני יכולה להבין למה זה נפוץ פה.

עוד באותו המקום, שהוא מקום צמחוני לחלוטין, כמובן, אכלנו עוגת שכבות שוקולד, ללא גלוטן כמובן. העוגה הייתה מצוינת, אבל עוגות שוקולד ללא קמח הן לרוב, מאוד מאוד טעימות.


לפני שנסעתי למלבורן, אמרו לי שהיא עיר מגניבה אבל אין בה ים. ובכן, היות והיה לנו מזל והיו כמה ימים בודדים של שמש וטמפרטורה נעימה, אני גיליתי שמדובר בשקר וכזב! יש במלבורן חוף, ואפילו שניים. את השבת השמשית שקיבלנו במתנה, פתחתי בחוף סיינט קילדה, שהוא כ-20 דקות נסיעה ממרכז העיר. זה חוף נחמד, ובתקופה הזו לפחות לא מתויר מידי, אז ממש נחמד לעשות הליכה על הטיילת וגם לשכב על החוף לא עם מיליון אנשים. סביב החוף יש המון בתי קפה ומקומות נחמדים לשבת בהם, בחלקם יש גם מוסיקה חיה. ברחוב שמעל החוף יש לונה פארק, וברחוב המקביל אליו, אקלנד, יש מלא חנויות ובתי עסק, ובעיקר הוא מפורסם במאפיות. בצידו האחד של הרחוב תמצאו אחת אחרי השנייה מלא מאפיות, רובן מזרח אירופאיות, רובן מאוד מסורתיות וסביר להניח שעומדות שם הרבה עשרות שנים.
הויטרינות וחלונות הראווה מפוצצים במבחר בלתי נגמר של עוגות, עוגיות, מקרונים, פטיפורים ושוקולדים, ורק נותר לבחור.
ברחוב הזה, נכנסתי למאפיית ״מונארך״ הפולנית, שאת הסיפור המלא עליה תוכלו לקרוא באינסטגרם שלי, סביב עוגת הגבינה המוכנת ממתכון בן מעל ל-100 שנים.
לסיכום, מלבורן היא עיר מגניבה בטירוף. יש כל כך הרבה מה לעשות בה, אני יכולה להמשיך לנצח. אז הנה דברים שלדעתי כדאי לעשות כשמגיעים למלבורן:
מלבורן היא עיר קטנה ואפשר ללכת את רובה ברגל. לפתוח בוקר בהליכה לפיצרוי זה נחמד, כמו גם להתיישב לאכול שם ארוחת בוקר. כוס קפה מלבורני וטוב זה חובה.
הסתובבות בחנויות יד שנייה וכן חנויות ההובי בעיר. במידה וזה יום גשום, מומלץ ללכת ל״מיסייה טרוף״, ולשתות כוס שוקו חם נפלאה שתחמם את הבטן והגוף. במידה ויום נעים, לצאת להליכה על חוף סיינט קילדה, ולהמשיך לטייל על רחוב אקלנד. אם במקרה זה נופל על יום שבת, יש שוק אוכל נחמד בפארק מאלינה.
כדי לראות איפה אתם חיים, נחמד ללכת לגדה הדרומית של נהר יארה, ולראות את העיר בנקודת תצפית יפהפיה, בגשם או בשמש.
אנקדוטה על נהר היארה: בשפות אבוריג׳ינליות רבות, המילה ״יארה״, משמעותה ״הרבה״, בשפות מסוימות משמעותה גם ״מים״. אז כשהגיעו המתיישבים הבריטים למלבורן, ושאלו את האבוריג׳ינים מה זה הנהר הזה, הם אמרו ״יארה, יארה״, יעני – הרבה מים, יעני, יש פה נהר. אז בעצם, השם של הנהר של מלבורן, מילולית, הוא ״נהר המים״.
אם תמשיכו ללכת לכיוון דרום לאחר שחציתם את הנהר, תבחינו במה שדומה למגדל אייפל קטן. זה בית האומנות. בו, ובמבנה שלידו, תוכלו לראות תערוכות מסוימות שמשתנות עונתית, נגיד עכשיו יש תערוכה של בנקסי, ושל קיילי מינוג.
אם תמשיכו ללכת עוד דרומה, תגיעו למקדש הזיכרון. זוהי הליכה נחמדה, כי היא מעט מתרחקת מהרעש של מרכז העיר, ואם עולים אל המרפסת בקומה השנייה של המקדש, מקבלים תצפית פנורמית יפהפייה של העיר.
דבר אחרון ששווה לעשות בעיר, וזה שווה בכל מחיר – הוא ללכת לראות אומנות רחוב. מלבורן מפורסמת באומנות הרחוב שלה, שבשונה מגרפיטי, היא חוקית.
אחד הרחובות הכי מפורסמים לראות בהם אומנות רחוב הוא רחוב יו״הוזייר״, אבל יש בעוד הרבה רחובות, בעיקר קטנים וצדדיים, התרחשות אדירה. יש סיורים שייקחו אתכם לרחובות האלו, ואם אתם מכירים מישהו מקומי שווה לבקש ממנו שייקח אתכם כי זה משהו שבאמת לא כדאי לפספס.
מה שמגניב באומנות רחוב במלבורן, היא שיש מוסכמה שהכל זמני. אם הציור יוצא דופן ביופיו, הוא יישאר זמן רב יותר על הקיר. לפעמים חודשים. ככל שהציור ממוצע, כך יציירו עליו מהר יותר. וזה קול. רחובות כאלה, כמו הוזייר, כמו ac/dc (כן, על שם הלהקה), משנים את פניהם כמעט לחלוטין בפערים של שבועות.
אז זהו. סקירה מאוד כוללת אבל ספיציפית ככל הניתן של אחת הערים הכי מגניבות והכי עירוניות באוסטרליה.

עד הפוסט הבא – ג׳דיי מייט!


אני שמחה לספר על הפרויקט החדש שלי.
זהו פרויקט באתר הדסטרט שמטרתו לגייס כסף כדי להפיק את ספר האפייה הראשון שלו.
אני מזמינה אתכם לקחת חלק, הביטו בפרויקט – יש סרטון נחמד ופירוט על מה אני עושה.
בבקשה, תמכו כפי יכולתכם, וספרו לחברים וקרובי משפחה, כדי שביחד נצליח להגשים את החלום הזה.